סיפורם של רוחות נעות, עכשיו לגמרי:

הסיפור הוא על אבי ועלי. אבי עבד כפועל כפייה בגרמניה. תזכורת גלויה הייתה קצה אצבעתו הקטנה שנקטעה. זיכרון בלתי נראה היה מוחו המושחת. נוצרו התעללות נפשית וגופנית רבים, כמו שעבדתי את הגב עם צינור שואב אבק מברזל עד שאמי צעקה לבסוף: "ווים, עצרי, את מרביצה לו למוות!" ההשפעה על עמוד השדרה שלי עדיין ניכרת. ההשפעה על המוח שלי עדיין ניכרת, אך לרוב מדוכאת. שברים המרחפים מדי פעם אל פני השטח נותרים כואבים. ככל שאני מתבגר נראה שזה נעשה יותר אינטנסיבי, אבל אני מרגיש בטוח ומוקף באשתי המקסימה ובילדי. לכן אני תמיד בוחר ב'עכשיו 'ולא ב'אז'. וזה בסדר. אין סבל נפשי 'בסיסי'.    

היה לו תירוץ, כמובן. נגיעותיו במוות - ניקוי גופות לאחר הפצצה בקאסל - וכל השאר שקרה. קרוביו עם מוסר קתולי קפדני לא ממש עזרו לו כשחזר מגרמניה. "אז חזרת, יש את הסינר שלך, בעבודה". בסוף חייו הוא יכול היה רק ​​לבכות על זה. בכינו, אבל אחרת. 

זה במוזיקה. כמו הרגע שמישהו מת לנגד עיניו, מאותו רגע הוא שומע קולות בראשו. האופי שלו, אני חושב, השתנה גם הוא. הוא כנראה סבל מתסמונת שטוקהולם. חיבתו לגרמנים, כל כך זמן קצר לאחר המלחמה, הייתה בולטת.

את הכותרת 'רוחות נעות' קשה להסביר. זו דרמה משפחתית שתמיד עוברת לדור הבא, דור 1, קורבנות דור 2. לקראת סוף העבודה הזו אתה שומע את גרירת הכאב הזה. בשבילו, בשבילי. מה שאני מקווה שזה נגמר אצלי. ההצהרה של ויקטור פרנקל עוזרת לי בזה: כשאנחנו כבר לא מסוגלים לשנות מצב, מאתגרים אותנו לשנות את עצמנו. כתיבת מוזיקה כזו עוזרת לא מעט. 

תגובות (0)

אין תגובות עדיין פורסמו כאן

השאר את הערותיך

  1. מפרסם תגובה כאורח.
קבצים מצורפים (0 / 3)
שתף את המיקום שלך
אתה יכול לשים כאן את ההערה שלך למדיה חברתית